תומר ספיר מרגיש שהוא חי בתוך עבודה שלו, בין אסון שהיה לאסון שיהיה. המצב האפוקליפטי מטעין את היצירה, ובין לבין טיול עם הכלבה ושמירה על המרחב הביתי, הוא עובד על פרוייקט חדש.
ראיון וירטואלי עם אלעד רוזן
אתה עדיין מגיע לסטודיו?
בגלל הבידוד, מאז פורים אני כמעט לא יוצא מהבית, חוץ מטיולים עם הכלבה. גם לא נפגש עם איש פרט למשפחה הגרעינית שלי שמורכבת מבן הזוג שלי, אבי, והתאומים תמרה ונמרוד, שהם בכיתה ג' כרגע. כמו רבים אחרים, המרחב הביתי שלי כרגע מתפקד כסטודיו, למרות שיש לי סטודיו שאני מאוד אוהב במתחם של "סטודיו בנק".
איך נראית שגרת סטודיו בימי קורונה?
כשכל העניין התחיל נכנסתי מהר מאוד ל-Safe Mode והבנתי ששום דבר לא הולך להתנהל בזמן הקרוב באותו אופן שאנחנו רגילים, כולל העבודה בסטודיו. הרגשתי שאני חייב לתעל את האנרגיות שלי אך ורק לדברים הכי בסיסיים: משפחה, אוכל, בריאות ופרנסה. היה לאבי ולי חשוב למצוא דרכים לתווך לילדים שלנו את הסיטואציה החדשה, להכיל את הקשיים והבלבול שלהם ולייצר עבורם תחושת ביטחון ומרחב ביתי נעים וכיפי. בזה השקענו את רוב המשאבים שלנו. אני ממשיך ללמד הרבה מהבית באופן מקוון וזה מציב אתגרים נוספים.
למרות זאת, בתוך כל זה, האמנות נוכחת כל הזמן. עם כל העומס אני מרגיש ערני ושהסנסורים שלי חדים, ולאט לאט מתגבשים רעיונות ומחשבות על דברים שאני רוצה לעשות. טיול בערב עם הכלבה, אפייה, טיפוח הצמחייה במרפסת ומפגש עם חרקים בבית – כל אלה הפכו להיות במידה רבה חלק משגרת הסטודיו שלי. זאת גם תקופה טובה לעבודה על המחשב, שהיא חלק בלתי נפרד מקיום הסטודיו, להגיע לכל מיני דברים שביום יום אני לא מספיק.
על מה אתה עובד בימים אלו?
אני מרגיש בתקופה הנוכחית שאני חי בתוך עבודה שלי. כבר שנים שאני מתעסק ברגע מעורר האימה בין אסון שכבר קרה לבין אסון שעומד להתרחש.
אני עובד בחודשים האחרונים על פרויקט חדש ורחב היקף, מיצב שיכלול פיסול ווידאו. השלב הראשון שלו היה המיצב "לידה שקטה" שהוצג לאחרונה בתערוכה "אחות, אחות" שאצרו רינת אדלשטיין ולי היא שולוב במסגרת פסטיבל מנופים. אירועי התקופה מטעינים את הפרויקט ומטבע הדברים הוא הולך ומתפתח. רוב העבודה עליו מתרחשת כרגע בעיקר בראש שלי.
זה מזכיר לי תקופה לפני מספר שנים, לאחר שעברתי מספר טיפולים כירורגיים בעין. היה עליי לשכב במשך חצי שנה בבית במנח מסוים. במשך כל אותה תקופה התבוננתי בבית הגידול שלנו, ומזה צמחה התערוכה שלי "משהו קרה לנו, אבא" שהוצגה בגלריה שלוש. אבי אצר את התערוכה והיא עסקה בין היתר במשפחה שלנו, בילדים, בבית ובמוות. בשנים האחרונות אני עוסק הרבה במשפחה שלנו, והפרויקט הנוכחי שאני עובד עליו עוסק גם הוא בין היתר במשפחה, כך שהתקופה הנוכחית והאינטנסיביות בבית מאוד מקדמת אותו.
אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
אני לא מרגיש כרגע איזה צורך לתגובה מיידית. אני בעיקר מתבונן, נותן לדברים לחלחל, מפנים ומעבד את מה שקורה. נוצרים דברים קטנים בבית שקורים בטבעיות, אבל בגדול אין בי צורך דחוף לייצר כרגע.
הסטודיו הוא מקום מחסה או מרגיש חשוף מתמיד?
גם וגם. הוא מחסה והוא המקום הכי בטוח. לכן אני גם מאפשר לעצמי להיות בעמדה חשופה ומתוך כך גם פגיעה. זה נכון לגבי הסטודיו ונכון גם לגבי הבית, ומתעצם כאשר הסטודיו והבית הם אחד.
לאתר של תומר ספיר
על התערוכה "משהו קרה לנו אבא", מאת שני ורנר
קבלו ישירות למייל עדכונים על סיורים ותערוכות מומלצות
Powered by D.A.S for Business
