הרומן שלי עם ממי

אורן וממי נסעו יחד לאירופה בחורף האחרון. טיול רומנטי של זוג מאוהב שהחל במונומנטים הקלאסיים של פריז והמשיך בחוויה כפרית יותר בפורטוגל. רגעי השיא והשפל שלהם שודרו אלינו באופן רציף, אובססיבי כמעט על גבי הרשתות החברתיות. ממי על רקע מגדל אייפל, ממי ואורן בפיקניק שטוף שמש, ממי מתנסה באהבהבים לסביים עם שושקה (דמותו החלופית והשובבה של המאייר זאב אנגלמייר) וגם הריב הראשון, והתאונה הנוראית בה "או מיי גוד!" ממי כמעט קיפחה את חייה. בתמונות וסרטונים, בSTORY של האינסטגרם, ותמיד בליווי הטקסט המשורבט שמתאר גם במלים את המצב: "ממי את אהבת חיי". אך ממי היא לא אישה בשר דם, אלא כבל מטען של טלפון סלולרי. גמלונית, שקטה, מבולבלת מעט, אבל שופעת אהבה – נדמה כי זו דמותו שלו, בת זוגו האידאלית של אורן פישר.

פישר, החל את דרכו כאמן רחוב הידוע בעיקר בזכות דמותו השבלונית, מצוירת בקו שחור אחד וחיוך עצוב-שמח על פנייה, והיא מלווה ברוב המקרים בטקסט קצר ציני והומוריסטי. בשנה שעברה הסב את עבודותיו מקירות הרחוב אל מרחבי הגלריה, בתערוכות שהוצגו ב"משונע" ובמוזיאון ינקו-דאדא. כעת הוא מפתיע שוב, והפעם ב"רוזי" – חלל הפרוייקטים של גלריה רוזנפלד. "דיוקן עצמי כדיוקן עצמי", הוא מיצב תלוי חלל המורכב מעשרות תמונות של אורן וממי, וכמובן גם הסרטונים אשר מוקרנים על מסך טלפון, בובות בד קטנות דמויות בובות וודו, ולצדן בובות גדולות יותר שהן דיוקנאות של פישר עם ובלי כובע, או כאימא שלו בהריון, צילומים מבוימים, שרבוטים על הקירות, ועוד עשרות פרטים ופריטים.

שפע הדימויים הזה חולש על קירות ותקרת החדר הקטן, עוטף את הצופה ומרגיש בסופו של דבר כאילו פישר צועק עלינו. זה לא מפחיד, להיפך, זה דווקא נעים. אנו מורגלים בצריכת מידע כזו, שהרי היא לא שונה במיוחד מכל שיטוט אקראי בפייסבוק. שם דעותיו, גחמותיו, מצוקותיו ואהבותיו של האחר מוטחות בפנינו ללא היררכיה וללא שיטה או שליטה של ממש. בתוך הטביעה בבליל המידע הזה, עלולה להגיע תחושת מיאוס, מין רגע שבו קריאה הופכת לבהייה עיוורת בה שורות שורות של טקסט ודימוי גולשות מעלה על פני המסך.

כך גם בתערוכתו של פישר, אנו מוזמנים אל תוך עולמו של האמן – על כל פרטיו. לעתים זה מפורט מדי, למשל באותו אקט מיני בין כבל חשמלי וגבר לבוש תחפושת אישה עירומה והפות שלה בולט ופרוותי. לפעמים מביך, כמו בצילום של פישר העירום שוכב על צדו, כרסו חשופה ואיבר מינו מוסתר אך בקושי, במיוחד כשלצד הצילום מוגשת לנו זכוכית מגדלת. במקרים אחרים זה מעליב, לא מובן, דבילי; וברוב המקרים זה חכם, ופשוט מצחיק – כמו ב"דיוקן עצמי כסיגלית לנדאו" ובו פישר עוטה קליפת אבטיח על ראשו. כך או כך, בין אם נרצה או לאו, אנו נמסים לתוך זה, בליל המידע הופך להיות סיפור – פרופיל חייו של פישר.

ב"דיוקן עצמי כדיוקן עצמי", מציג אורן פישר תמונת מצב עדכנית ועגומה למדי. כולנו ממי וממוש, ויקירים ויקירות ואפילו אהובים מדי פעם, ומפתה כל כך להיסחף לסצנת החיבה המזוייפת הזאת; ובכלל קל יותר להישאר לבד ולפנטז על מערכות יחסים עם חברות דמיוניות. זה דורש הרבה פחות תחזוקה, זה לא כואב כשנגמר, האגו מטופח, ונעים מאוד סך הכול. אמתי או לא, זה לא ממש משנה, כל עוד נוכל להמשיך ולשגר לעולם משפטי אהבה, את תיאורי החוויות ה"מטורפות", "מהממות", ו"מושלמות" שלנו, ובעיקר הרבה הרבה תמונות סלפי חייכניות. בתוך כך, מה הפלא שמטען הטלפון הוא גם ממי? במידה רבה, הוא חשוב יותר מהרבה דברים אחרים. הוא משאיר אותנו בחיים, לעולם לא מנותקים, לעולם לא-לא זמינים, לעולם לא בודדים.

טקסט: שני ורנר
"דיוקן עצמי כדיוקן עצמי", תערוכת יחיד לאורן פישר. גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב. עד 10.6.17

צילום: לירן וייסמן