מדור חדש באתר: המלצות לסיור גלריות

אריק לוי, רכיבים פרימיטיביים
גלריה אלון שגב, עד 25.12.14
אריק לוי הוא אחד המעצבים התעשייתיים הבולטים היום בעולם, ובשנים האחרונות החליט "לחצות את הקו" ולהשתלב בעולם האמנות. "רכיבים פרימיטיביים" הינה תערוכת היחיד השלישית שלו בגלריה אלון שגב והיא ממשיכה את העיסוק שלו בתופעות טבע ובמפגש שלהן עם האדם העכשווי. התערוכה מורכבת מפסלים עשויי ברונזה מבריקה ועץ הבנויים מאלמנטים דמויי אבן (מוטיב שמגיע משפת העיצוב של לוי) הניצבים זה על גבי זה באופן המשלב גסות אורגנית ומלאכת מחשבת עדינה המסתמנת בתחושה כי הם מטים לפול. לצדם עבודות קיר עשויות בחומרים דומים. אוסף לוחות דמויי יהלום מגובבים זה על זה כמו דוגמאות בחנות שטיחים ולב עשוי חוט תיל מוזהב ופתייני.
לוי טוען כי יש בתערוכה חיפוש אחר "המרכיב הבסיסי ביותר", זה של העולם שלנו וזה של נפש האדם. כוונתו ליצור עימות בין תת מודע בלתי נשלט ובין איזון אינטלקטואלי. כמו שהטבע פוגש את האדם והמכונה שלו, כך נפגשים בתערוכה אלמנטים בסיסיים העוברים אדפטציה אל עולם דיגיטלי מהוקצע, ואנו הצופים אמורים לפענח את המפגש הזה ולסווגו לתבניות מוכרות. תחושה זו מתגלמת היטב אל מול שלושה לוחות פלדה מלוטשת ומבריקה שלוי ירה עליה במטווח כך שהיא מחוררת על ידי הקליעים. כשניצבים מולם אנו משתקפים בהם וכמו מתאחדים עם הדימוי, גופנו מחורר, פצוע. פרויד היה קורא לזה "האל-ביתי", דימוי שהוא מוכר וזר בו זמנית, שמצמרר אותנו לרגע, עד אשר אנו מעבדים באמת במה אנו מסתכלים.
בשורה התחתונה: תערוכה מרהיבה ביופייה. על אף כי הרעיונות מעט רופפים, בהחלט שווה ביקור.

תומאס זיפ, Sources of Variability in Magnitude Estimates
גלריה זומר לאמנות עכשווית, עד 13.12.14
זו הפעם השלישית שהאמן הגרמני תומאס זיפ מתארח בגלריה זומר וזו תמיד חוויה שמצליחה להשאיר רושם מנטלי ופיזי יוצא דופן. זיפ משחק על הגבול שבין עדינות ודקדקנות אינטימית כמעט ובין חוסר סדר אלים. בתערוכה זו יצר זיפ מיצב מותאם חלל המאגד בתוכו כמה מסימני ההיכר של יצירתו – ציורי שמן גדולים וכהים, לצדם של תצלומים קטנים שעליהם הוא רושם בעדינות, וחפצים מן המוכן הלקוחים מעולם המופע – הפעם מדובר בכלים של תזמורת רחוב. האלמנט המרכזי בתערוכה מורכב משטיחים דמויי עלה, ועליהם מערך של כלי התזמורת, כמו גם הסדים שעוטים הנגנים ושמחזיקים את התוף – אלה שבדרך כלל מוחבאים מתחת לבגדים, ביניהם מגפי גומי ענקיות, וקולבים ועליהם מדים אחידים ומסכות אנונימיות. כל החפצים הללו נטולי צבע, והם מסודרים בדקדקנות כמו כלים סניטריים בבית חולים.
זיפ מצליח ליצור כמו עולם סגור השואב את הצופה פנימה, בעודו משאיר אותו מחוץ למעשה. נדמה כי אנו עדים לעקבות של אירוע שהיה ונגמר, קרה כאן משהו גדול, משהו שפספסנו. תחושת חוסר האונים הזו מחלחלת ומשאירה אותנו הצופים עם תחושה עקרה. אנו מזהים את החפצים, עולם האסוציאציות שלנו דוהר בקצב מסחרר, כל אלמנט פורט על משהו בתודעה שלנו, אבל המיחבר לא מצליח להתפענח, זה קודר וזה אלים, וזה מעורר.
בשורה התחתונה: תערוכה חזקה שנוגעת בשאלות קיומיות והיסטוריות, כמו גם בסוגיות פנים אמנותיות. בנוסף, יש לשבח את האוצרות המבריקה המעידה על תפיסה מושלמת של חלל הגלריה ואופיו.

שי קרמר – World Trade Center: Concrete Abstract
גלריה ג'ולי מ., עד 29.11.14
תערוכתו של הצלם שי קרמר חוזרת לעיסוק המתמשך שלו באתרים הקשורים לנרטיבים של כוח ושליטה, כאלה שנותרו בהם עקבות פיזיים להיסטוריה אלימה שהתרחשה בהם. הפעם יצא קרמר לצלם במרכז הסחר העולמי בניו יורק. במשך שנתיים יצר מאות דימויים המתעדים את הבנייה מחדש על גבי החורבות, את הצמיחה הנובעת מתוך הקרקע הספוגה בדם ורווית המטען הטראומתי. לאחר מכן הרכיב בעזרת תוכנות עיבוד דיגיטלי דימויים חדשים העשויים שכבות רבות מספור של קטעים מהצילומים שלו, בשילוב עם צילומים מתוך הארכיון הפומבי של האתר. התוצאה יפהפייה, אין ספק.
בסדרות הקודמות הפנה קרמר את העדשה למקומות חסרי מיקום ודאי והדברים נאמרו במרומז, כך שנוצר פער מעניין בין הפיתוי האסתטי לבין המטען הרגיש העומד מאחוריו. לעומת זאת, הפעם הבחירה היא באתר שהוא אולי הטעון והמזוהה ביותר בהקשר של הרס ואלימות בעידן העכשווי, דימוי שחוק כמעט. האם ניתן עוד לייצר משהו שירגש אותנו כמו שריגשו תמונות נפילתם של הבניינים? שהרי, הליריות שבצילום האיטי של הבניין הנשרף ובסוף קורס אל תוך עצמו כבר טבועה בנו עד כדי הפיכתה לסמל ל"אסתטיקה של אלימות". לאור זאת הופכת בחירתו של קרמר ליומרנית עד כדי שהיא מאיינת את עצמה. בתערוכה זו קשה לומר שהעבודות מצליחות להתעלות מעל ממד היופי. לאחר שעוברת תחושת ההפתעה והריגוש בפיענוח הדימוי שלפנינו, ולאחר שמתפעמים מהמפעל הדקדקני העומד מאחורי היצירה, לבסוף לא ברור באמת לשם מה כל הטרחה.
בשורה התחתונה: תערוכה קטנה ומהודקת המרפרפת על נימי הרגש ומעלה סוגיות בוערות, אבל ספק אם מצליחה באמת להעביר מסר עמוק כפי שהתכוון האמן.