יצירה בעין הסערה. ראיון וירטואלי עם עלמה יצחקי

עלמה יצחקי משתמשת ברישום כמדיטציה ומתעניינת בטבע העירוני שהתעורר לחיים בעקבות משבר הקורונה.
ראיון עם אלעד רוזן.

היי עלמה, מה שלומך? את עדיין מגיעה לסטודיו?
אני עדיין מגיעה לסטודיו אבל קשה לדבר על שגרה. יש לי ילד בן שנתיים בבית והעבודה שלי בהוראה ממשיכה כרגיל – אז אני רק מצליחה לגנוב כמה שעות פה ושם

איך נראית שגרת סטודיו בימי קורונה?
במצב הזה אני עובדת על דברים קטנים: רישומים, סקיצות, תרגילים. אני עובדת בשביל עצמי, בשביל להמשיך את תהליכי החשיבה שלי. אני עושה הרבה תרגילים של ״מדיטציה ברישום״, שזה הרגל שפיתחתי עוד לפני משבר הקורונה כדי לייצר את סוג הריכוז שאני צריכה בסטודיו. אלו תרגילים של צורה וצבע ותנועה של היד, הם דורשים ריכוז בקו שאני מייצרת בלי לחשוב על שום דבר אחר, וזה עוזר לצלוח את המעברים החדים מהבית לסטודיו וחזרה.

על מה את עובדת בימינו?
אני עובדת בחודשים האחרונים על סדרה שעוסקת בטבע עירוני, במיני הצמחים והחיות שחיים בשוליים של התרבות האנושית – שדות בור, מגרשים נטושים, יונים, מזיקים. אחת מתופעות הלוואי של הסגר היא שהטבע הזה משגשג עכשיו בכל מקום, וזה מעניין אותי מאוד.

אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
אמנות בעיני היא לא אסקפיזם וגם לא תגובה חיונית למצב – אני לא חושבת ש״חיוני״ זה קריטריון טוב למדוד בו דברים. אחת התוצאות הנחמדות של משבר הקורונה זה ש-90% מהאנשים קיבלו אישור רשמי מהמדינה שהעבודה שלהם לא חיונית. זאת התחלה טובה. עכשיו אפשר להתחיל לשאול מה מכל הדברים הלא חיוניים האלה אנחנו רוצים, במה אנחנו בוחרים – אמנות זאת בחירה לא רעה.